המסע לפולין

                                                     "אֶת אַחַי אָנכִֹי מְבַקֵּשׁ"

                                             המשלחת לפולין-תיכון רוטברג רמה"ש

                                   מחזור מ"ג נובמבר 2018

תמונות וטקסים

                                     

 תלמידים מסכמים מסע: טקסטים של תלמידים שנכתבו במסע לפולין

עמנואל שניצר, יב'1

משפחה שלמה, כיתה שלמה, שכבה שלמה, בית ספר שלם, שכונה שלמה, עיר שלמה, שתי ערים, שלוש, ארבע, ואני ממשיכה לספור וככל שהמספר גדל אני שואלת יותר שאלות, מתבלבלת, בוכה, מתאכזבת, ובעיקר לא מבינה, מאמינה, ומפנימה.

מה זה עצב? מה זה כאב? מה זה קור? חום? רעב? כל מילה מקבלת משמעות אחרת ושוב אני נהיית מתוסכלת.

תינוקות, ילדים, ילדות, יתומים, נערים, נערות, הורים, סבים, שישה מיליון נפשות לוחשות לי לעזור, לתרום, להעריך ולא לבכות.

70 שנה עברו, והאם הפקנו לקחים? אומרים לי שבשביל ללמוד צריך גם לעשות טעויות, אך מה קורה אם מוותרים על השלב של הלמידה.

לא נורא הוא יוותר לי, בטוח לא פגעתי בה, בסדר אז מישהו אחר ירים את זה לפח, אני קטנה מדי בשביל לסחוב לה את הקניות, הוא בטח יהי נבוך אם אשאל אותו אם הכל בסדר, אני קטן מידי בשביל לעשות שינוי, לא חסרים אנשים שיפתחו את הפה. וככה אנחנו מתרחקים מהבעיות ומשמעות חיינו הולכת ונעלמת.  בשביל מה אנחנו קמים בבוקר? ומהי בכלל משמעות ההצלחה? אילו דברים גורמים לי לגאווה והאם יש להם בכלל משמעות כאשר ילדה בגילי נלחמת על חייה? למדתי לקחת דברים בפרופורציות. כאשר אחזור הביתה אתחיל לתרום לחברה. אעזור להורי אני יודע. בדיוק אותם משפטים שנאמרים לאחר טקסי זיכרון, טיולים והרצאות.

הגיע הזמן שבאמת נבצע. שנחזיר לעולם שבחר דווקא שאנחנו נהייה ברי מזל. התודה של כל אחד יכולה להיות שונה, אך כולנו יכולים לתרום. עלינו להפסיק להעלים עין, לפחות בשביל אותם מיליון וחצי ילדים, מיליון וחצי ילדים שכבר אינם מסוגלים.

דניאלה מושביץ - יב'2

מה שנותר זה לזכור ולבלא מבינה איך אנשים שכביכול אמורים להיות רגילים, אמורים להיות אנושיים עם טיפת חמלה, טיפת רגש ועדיין מסוגלים לנהוג בכזאת אכזריות, כזה רוע. לא מבינה איך בנאדם אחד עם דעות כל כך קיצוניות, דעות בלתי נתפסות יכול להשפיע על עולם שלם לשנוא שנאה קיצונית אדם שהוא בדיוק כמוהם מבלי שעשה להם דבר, רק בגלל שנולד יהודי. הם השאירו אנשים ללא דבר, לקחו מהם הכל עד שלקחו את חייהם, השאירו אותם ללא טיפה אחת של כבוד עשו מהם חיות, שלדים, קירחים, תהובילו אותם כצאן לטבח. לא מבינה למה מתוך שישה מליון מליון וחצי אנשים נרצחו באכזריות, נחנקו למוות ואין לי דרך לדעת אפילו את שמם, את הדבר הכי בסיסי שלא נשאר להם ועל מה? על זה שנולדו יהודים? לא מבינה איך העולם איבד צלם אנוש במשך שש שנים. איך ילדה בגיל 4 הופרדה מכל משפחתה ונכנסה לבדה לתוך חדר חשוך עם המון אנשים שהיא לא מכירה, כל כך תמימה, לקחו ממנה את הדבר היחיד שידעה, את משפחה, והובילו אותה למוות מבלי שהספיקה להבין כלום על העולם.                                                                                                 ‎איך אדם יכול להגיע למצב שהוא כל כך חסר ישע שהוא שווה לאפס שווה לכלום שווה לחיה. הרבה מחשבות רצות לי בראש, המון שאלות ללא תשובות וכל מה שנותר לי הוא לזכור ולבכות. 

אסף בלן יב'4

נכנסתי למסע בתחושה שמה שאראה יסתכם בזוועה. חשבתי שמה שארגיש יסתכם בזוועה, ונכנסתי  טיפה עצור רגשית. במהלך המסע נחשפתי למחנות השונים, לגטאות ועל החיים שלפני הגטו. במהלך המסע השתנו כל הדעות הקדומות שלי כלפי המסע.                                                                                         המסע הראה לי המון צדדים בשואה מעבר לזוועה והרבה בזכות המדריכה שלנו, מיכל. הרגשתי כאב, עצב, כעס ולבסוף הרגשתי גאה בעם שלי, ולמדתי שצריך לקחת הכל בפרופורציות בחיים האלו, ואני מקווה שגם אתם למדתם דברים חדשים כמוני.

יובל רביד יב'6

את המסע היפה הזה פתחנו בדברים שסבתא שלי אמרה לכולנו בטקס בזבליטובסקה גורה.

היא רצתה להעביר לכולנו מסר על משמעות החיים שלאחר השואה -

על האופטימיות, החשיבות של המשכיות והתקדמות, נתינה ואהבת האדם, לא לנטור טינה מיותרת, ולפתח את הטוב.

כמו סבתא שלי, ליוו אותנו בני המשפחה של עמית טוריסקי, רוי ברק, עילאי נודל , נדב הירשנזון, רועי גולן, יוני, עמית ושרון המחנכת...

והקולות שלהם, הסיפור האישי שלהם, לוו אותנו בשקט, לאורך כל המסע.

הם היו אתנו בכל גטו,

מחנה,

צריף,

בור,

דמעה...

הפיחו חיים במראות הדוממים.

בכל פיסת אדמה שדרכנו עליה- בן משפחה של אחד מאיתנו, היה שם.


ובין סיפור לשיר, ששמוליק המדריך השמיע לנו,

בין שיחה לרגעים שקטים של התבוננות -

הפכנו לרקמה אנושית אחת חיה , שחוותה, יחד, מסע שכנראה חווים פעם בחיים.


ואז קורה משהו מדהים.


המילים של סבתא שלי שפתחו את המסע -

המסר שרצתה להעביר לכולנו,

קיבלו משמעות אמיתית ומיוחדת, קיבלו תוקף,

וזוהי הצוואה שאנו חוזרים איתה לארץ.

תודה לכולכם


ליה רפאלי סלע - יב'3

אני יוצאת מהמסע הזה מזועזעת, טיפה מופתעת, ובעיקר עם חשיבה חדשה. אני נכדה לשני ניצולי שואה, אז סיפורי שואה יצא לי לשמוע הרבה בחיים אבל אף פעם לא באמת הבנתי. לא באמת הבנתי את הסבל והזוועות, הסיטואציות הבלתי אפשריות, את החיים שהם לא באמת חיים.

בכל מחנה או כל יום מחדש הייתי בטוחה שזהו, זה השיא. אי אפשר להיות יותר מרושע ואכזרי. הייתי בטוחה שהחוסר אנושיות הגיע לשיא. רציתי בתוכי להאמין שהאנשים שלקחו חלק, רצחו, העבידו בפרך, הרעיבו, הם אנשים לא שפויים. אבל לא, הם היו אנשים רגילים, בדיוק כמוני. וזה רק העצים לי את תחושת הזעזוע. הזדעזעתי כל פעם מחדש.

המחשבה שליוותה אותי כל המסע היא מה אני הייתי עושה. ניסיתי לדמיין את עצמי בסיפורים והעדויות ששמענו, אבל תכלס, אי אפשר לדמיין בכלל את הסיטואציות האלו, כי הן כל כך רחוקות מאיתנו. אנחנו חיים חיים כל כך טובים שלא מאפשרים לנו אפילו לדמיין מה הלך פה לפני 70 שנה.

אז אחרי כל הזוועות האלה, כל הסיפורים של אחדים מתוך המיליונים קלטתי באמת מה זה אומר שסבא קפץ מהרכבת. ראיתי בעיניים שלי את היער שבו סבא שלי חי במשך שנים. וכל פעם שהיה לי קר או הרגשת קצת רעב, חשבתי עליו ועל זה שהוא שרד את הכל. שרד את הרעב, הקור, ההשפלות, המחלות ואז הבנתי שבזכות הגבורה שלו אני פה היום.

מיידנק -  עילאי נודל יב'6

רציתי לשאול אתכם איך?                                                                                                                                                                                                                                                                                    איך יכולתם לעשות את זה,                                                                                                                                                                                                                                                                               איך יכולתם לשרוף, להשפיל, לרצוח, לאנוס,                                                                                                                                                                                                                                                        איך יכולתם להוליך אותם בזמנם האחרון בשקר שהכל יהיה בסדר,                                                                                                                                                                                                                           איך יכולתם להקשיב לאותו אדם ויטעו האנשים שיקראו לו שטן או מטורף כי הוא אדם בדיוק כמו כולנו                                                                                                                                                                                  איך יכולתם ללכת אחריו למרות כל הדברים הנוראיים האלו,                                                                                                                                                                                                                                   איך יכולתם להתייחס אליהם כאל חיה,                                                                                                                                                                                                                                                                 איך אותם חיילים יכלו לעמוד ולצפות בזמן שהם שואפים את הגז ששורף אותם מבפנים,                                                                                                                                                                                                איך יכולתם לעמוד שם ולשמוע את הצרחות המזוויעות האלו ולא לעשות דבר,                                                                                                                                                                                                         להרוג תינוקות, להפריד ילדים מאימהות, לרצוח סבים וסבתות כאילו הם בקר,                                                                                                                                                                                                                     כנראה שלעולם לא אוכל לקבל תשובות על שאלות אלו אבל אני רוצה שתדעו דבר אחד. אתם יצרתם עם חדש, עם טוב יותר ומאוחד.

על המסע - דורין ביטון יב'1

לפני שיצאתי למסע הזה, בחיים לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך ייגע בי ככה...

הרי רוב האנשים שנמצאים סביבי מכירים מישהו שדרך על האדמה הזאת, שחווה את הזוועות האלה.. ואני, אני לא מכירה.

בכל יום שאנחנו מסתובבים פה, רואים ושומעים, המחשבות שלי רצות. רצות קדימה, רצות אחורה- על המשפחה שלי, על עצמי. אני מבינה שזה לא קשור לכך שאין לי דם שהיה פה, אבל יש לי עם ובעיקר בני אדם.

מאז שנולדתי החל מהגן והיסודי, אני נמצאת בטקסים שמציינים את השואה ואפילו משתתפת. ולמה?

רק פה קיבלתי תשובה למה,

למה יש פחד שזה יחזור,

למה יש שאלות

למה דווקא אנחנו

למה יש כל כך הרבה רוע שלא ניתן לתפוס... המסע הזה פגש אותי במקומות הכי רגישים שהיו לי.. הכי קשים... שאפילו לא הכרתי בעצמי. אבל גם יש לומר שמחים.

אני מרגישה שמחה שאני עומדת במקום הזה, שיש אנשים שהמשאלה שלהם היתה, שדם יהודי יעמוד גאה פה (ואפילו עם מדינה לחזור אליה)!

בכל מקום שהלכתי או אלך בעולם וישאלו אותי מאיפה אני – אני אסתכל לתוך העיניים של אותו בן אדם, עם הראש שמופנה הכי למעלה – ואומר: אני מישראל.

אדון נאצי יקר - תום ציבלין יב'2

היה יום מוצלח!

השפלת זקנה הרגת תינוק

במשרפה נשרפו אלפיים גופות

וואו איזה יופי

כל הכבוד

הפהירר גאה

האומה בטוחה

כן, מחיאות הכפיים הן רק עבורך


היה יום חלש

ילד חמק מהמחנה וברח

ויפה שעשית כשהגדלת ראש

ועל הגדר הצבת גופות רבות

שלא יפתחו להם איזו תקווה

שלא יתפתו לעלות מחשבה

הם חיות הם שרצים

וסופם למשרפה


אדון נאצי יקר

אפשר שאלה?

איך אתה מביט בילדתך?

איך בכל לילה אתה שוכב ונרדם?

הרי בלילה הפהירר לא נותן פקודות

ומחיאות הכפיים הופכות לשתיקות

ועיניהם של אלפי הגופות מדברות


תמונות אוטובוס 1

תמונות אוטובוס 2

תמונות אוטובוס 3

תמונות אוטובוס 4



SelectionFile type iconFile nameDescriptionSizeRevisionTimeUser
Comments