הסיפורים הזוכים לשנת תשע"ד

מקום ראשון בתחרות "הסיפור שאינו נגמר" לזכר נחום גולן, תשע"ד

אנחנו/ רותם שינטל י"א2

אנחנו ההתרגשות.

אנחנו תנועות הרגליים הקטנות. אנחנו המחשבות העליזות, אנחנו הזיכרון הפתאומי. אנחנו החיוך בזווית השפתיים.

הילד ישב בחדר, ליד הטלפון. הוא רצה לזוז, לקפוץ, להתנועע. אי שקט שרר בקרבו, כי לא ידע איך להוציא את האנרגיות שהצטברו מכל רגעי ילדותו ועד עכשיו. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג.

היי אמא!”, הוא אמר בהתלהבות, כאשר גילה את קולו מחדש. “כן, כן! היה לי יום נהדר!”, הוא הגיב לדברים שנאמרו בצד השני של הקו. “טוב, בבוקר ראיתי הרבה ראשנים יחד עם הילדים האחרים, וחשבנו שאם נחכה רגע, רק עוד רגע, פתאום יקפצו להם ויהפכו לצפרדעים. אבל אז-”, הקול מהצד השני קטע אותו. החיוך החל להיעלם מפניו, לאט-לאט, בהדרגה, עד שאמר לבסוף: “גם אני אותך”.
השיחה נותקה, והילד החזיר את השפופרת למקומה.

אנחנו האכזבה.

----

אנחנו המתח.

אנחנו הפרפרים המתנגשים בדפנות הבטן. אנחנו הלב ההולם בחזה. אנחנו הדופק המאיים בצוואר.

הילד התהלך בחדרו, כשהשפופרת בידיו. לבסוף קיבל מענה מהצד השני של השיחה.

אמא?”, הוא שאל בחשש. “רציתי לדבר איתך על משהו-”, הקול מהצד השני של הקו קטע אותו. “אה- בסדר". הוא חיכה כמה שניות. “אבא?”, הוא התחרט לרגע. לבסוף אזר אומץ.

הרביצו לי היום. אמרו שאני מוזר, וצחקו עליי הרבה. לא-לא. הכל בסדר, באמת. רק רציתי לשאול אותך- יש לי שפשוף כזה שם, בחזה , קרוב לצד שמאל... אה? כן? זה בסדר?”, הוא נעצר לרגע, מקשיב לצד השני של הקו. הרעד בידיו החל להתגבר עד לכדי חוסר שליטה. הוא ישב, וענה לאביו המדבר. "לא התכוונתי לאכזב אותך, באמת. פשוט.. לא ידעתי מה לעשות. כן, ברור שרציתי להרביץ להם חזרה. אני מבין. אני מצטער". דמעה ברחה מעיניו והוא מיהר לנגב אותה. "אבא - רק רציתי להגיד - ".
השיחה נותקה.

אנחנו החרטה. אנחנו הייאוש.

----

אנחנו הזעקה. אנחנו הזעם המתפתל במעלה המעיים. אנחנו הזחל במעלה הוורידים. אנחנו השיגעון, אנחנו הטירוף.

הנער משך בפראות את שיער ראשו, ודיבר בשטף לטלפון.

תקשיב! תקשיב לי אולי, רגע? אני אומר לכך שזה גדל.” הוא נעצר לרגע. “מה זאת אומרת, מה זאת אומרת?! זה מדמם! אני מדמם פה!”, הוא חיכה שוב. “אתם יכולים פשוט לבוא?”, הוא שאל, ועצר לו שוב לרגע הזה. “מה לא יכולים להגיע אלי? אני במרחק נסיעה מפה!”, נשמע מלמול מהצד השני. משהו כמו, “אנחנו מצטערים". השיחה נותקה.

אנחנו הטפטוף על הרצפה.

----

אנחנו התשישות, אנחנו העייפות. אנחנו החמימות המעקצצת בכפות הרגליים. אנחנו שיר-הערש, אנחנו גלולות השינה.

הנער עם המסיכה התבונן במראה שבחדר. בצד השמאלי של חזהו היה חור, וחולצתו הייתה שטופת דם. הטלפון צלצל. הוא הרים את השפופרת.

"הלו?”, ענה הנער. “מצבי? מצבי לא טוב.” הוא חיכה לתשובה מהצד השני.
 “
אני עוטה מסכה, את יודעת?”, נשמע מלמול פליאה מהצד השני.
כי הם קוראים לי הולי.”, הוא החל להשיב על שאלה. “זה באנגלית. זה אומר גם מחורר וגם קדוש. הם חושבים שזה מצחיק."

הנער היסס כמה רגעים, ואז החליט לעצור את שטף הדיבור של הצד השני, בפעם הראשונה.

"אתם יכולים לבוא? אני צריך אתכם".
אבל לשאלה שלו הייתה רק דממה בצד השני. "הלו?", הוא שאל.
השיחה נותקה.

אנחנו היד הנשמטת.

--

אנחנו ההבנה, אנחנו הפליאה, אנחנו הסימפוניה, אנחנו הפתרון. אנחנו המניפסט.

הבחור ישב כשראשו בין רגליו, כאשר הוא מחזיק את שפופרת הטלפון. החור כבר כילה את רוב חזהו, אך הוא וחולצתו היו נקיים; החור הפך להיות בולע-כל וחסר תחושה. לא-כלום שכזה. חור שחור.
 
הוא לא דיבר, אלא רק הקשיב. הפעם, הצד השני דיבר.
אנחנו רוצים לבוא. ואתה לא תבין, אבל- אנחנו פשוט לא יודעים איך להגיע אליך-- תגיד לנו איך להגיע אליך...”, הקול היה כה מרוחק...

הבחור בלע את הרוק, וחייך חיוך חלוש, למרות שלא היה אדם לראותו.
הוא ענה: “אני מבין. אל תדאגו. יש לי פתרון".
“-
רגע", ענה הצד השני. השיחה נותקה.

--

אנחנו הדומיה.

אנחנו השקט, האבק הניצב באוויר.

אנחנו האור הפעוט שהשארת, והעלטה העוטפת אותו.

אנחנו הפרכוסים העדינים.

 

אנחנו קו הטלפון עליו גופך מתנדנד.





SelectionFile type iconFile nameDescriptionSizeRevisionTimeUser
ĉ
הצג הורד
הסיפור הזוכה במקום השני - סיפורה של רוני נוימן מכיתה י"ב  39k גירסה 1 8 במרץ 2014, 8:03 גיא ברסלר
Comments