הסיפורים הזוכים לשנת תשע"ה

חלומם של הערים/קורן אגם

התעוררתי במיטה לבנה. ראשי מונח על כרית לבנה, גופי עטוף בשמיכה לבנה ולבוש בכותנת לבנה, כזו שפתוחה מאחור. הבטתי מסביבי. ליד המיטה, עבדו מכונות, צפצפו וחרחרו, אפשר היה לחשוב שהן ממש מתאמצות. חוץ מזה, החדר היה ריק לגמרי. ניסיתי להיזכר היכן אני, אך שאלה זו רק עוררה עוד שאלות במוחי, נלחצתי. מי אני? מה אני עושה פה? למה הכול בלבן? יצאתי מהמיטה וכמעט ישר נפלתי, סחרחורת הכתה בי. עטפתי את עצמי בשמיכה הלבנה – גם כדי לחמם אותי וגם כדי לכסות אותי מאחור. צעדתי לכיוון הדלת, אט אט ובזהירות רבה. עד שהגעתי לדלת גופי כבר היה מכוסה זעה וריאותיי זעקו למנוחה. לא נעניתי לזעקתן, הרגשתי שאני צריך להילחם, כנראה שזו תכונה שלי. דחפתי עצמי על הדלת והיא נפתחה. הדלת הובילה אותי אל מסדרון ארוך ושומם. גם הוא, לבן. התחלתי ללכת לאורך המסדרון, ושוב כמעט נפלתי. רגלי נתקעה במשהו. הבטתי מטה. על הרצפה, היה זרוק כדור כדורסל. הכדור היה מפונצ'ר, צבעו דהה מזמן, ונדף ממנו ריח של דבר עתיק ונשכח. פתאום נזכרתי. שיחקתי כדורסל. היה לי הרבה ניסיון הודות לאבי שלימד אותי לשחק משיכולתי לעמוד על שתי רגליי. לפי דבריו, אפילו המילה הראשונה שאמרתי הייתה "כדורסל," כלומר, אולי באמת אמרתי "כדוסה" אבל זה מספיק קרוב. לדאבוני, משהו אילץ אותי להפסיק לשחק, וזה גרם לי לצאת מן הכלים. באנחה כואבת הנחתי את הכדור והמשכתי ללכת. רק שאחרי כמה צעדים עיניי הבחינו בנצנוץ מאיים. התכופפתי לעבר רסיסי הזכוכית ובחנתי אותן. אפשר היה להבין שהיו פעם בקבוק זכוכית, זיהיתי את הריח החזק, הוא היה מוכר לי מידי - אלכוהול. עוד זיכרון קפץ למוחי, ואיתו סחרחורת נוספת, אימי. הייתה לה פעם בעיה, התמכרות, מחלה, איך שתרצו לקרוא לזה, היא הייתה אלכוהוליסטית. אחרי טיפולים רבים היא נגמלה. אבל משהו הציק לי, תמונות רצו במוחי, אמי שיכורה עם בקבוק ביד, צוחקת ובוכה כאחד, כאדם בלתי שפוי. המחזה היה מבעית. אבי עם הבעה משונה על פניו, מודאג, כועס, אומלל, חסר אונים, משליך את הבקבוק מידה והוא מתנפץ. הסחרחורת הכתה בי שוב, הזיכרון לא שיפר את הרגשתי. יכול להיות שאימי חזרה לשתות? החלטתי לשכוח מזה ולהמשיך ללכת, אבל המסדרון רק הלך והתארך, נראה כאילו אין לו סוף, כאילו הוא ניזון מרגשות התסכול שלי. גם החפצים על הרצפה התרבו. בובות אבודות , תכשיטים שבורים, מבחנים כושלים, פרחים נבולים. שוב סחרחורת, כל חפץ הביא איתו זיכרון נורא אחר. הרגשתי כאב בצד האחורי של כף יד ימין שלי, הבטתי לשם וליבי החסיר פעימה. הייתה לי צלקת טרייה. עם הצלקת הגיע זיכרון נוסף. סחרחורת. ראיתי את עצמי שוכב במיטה. נראיתי נורא. פניי היו חיוורות, עיניי סחבו שקיות, ראשי היה נקי משיערות ופניי לבשו הבעה של אומלל. בידי, הייתה תקועה מחט, מחוברת אל צינור שהתארך והתחבר לשקית שקופה, מלאה בנוזל. עברתי עירוי. מימיני, אבי ישב ובהה בי, הוא היה נחוש לשמור על פני ספינקס, אבל אני יכול לקרוא אותו כמו ספר. הוא היה על סף בכי. אני התחלתי לבכות, נשברתי, לא יכולתי לראות את אבי במצב הזה. פחדתי נורא, המסדרון נהיה אפל יותר ויותר. עם דמעות על פניי, בלי חמצן בריאותיי, ובלי כוח ברגליי, התחלתי לרוץ. מעדתי. לא העזתי לראות ממה. נכנעתי. עצמתי את עיניי וכיסיתי את פניי. השמיכה הלבנה נעלמה, אבדה לה איפשהו במסדרון הלבירינת, נשארתי עירום. בכיתי בכי תמרורים. הדמעות זלגו על פניי, הייתי חסר אונים, הדברים היחידים שידעתי, היו המגרעות שלי, הבעיות שלי, התסכולים שלי ושל משפחתי – הייתכן שחיי האמיתיים כאלה גרועים? 

האם כדאי לי בכלל להתעורר מחלום הבלהות הנורא הזה? הרגשתי יד על שכמי, יד ידידותית ומחממת, יד עוזרת ותומכת, יד מעוררת תקווה. שמעתי קול, הקול אמר לי: "התקווה היא חלומם של האנשים הערים." שמעתי את המשפט הזה בשיעור פילוסופיה, לא הבנתי אותו עד עכשיו. אני חייב להאמין שיש לי משהו ששווה להתעורר בשבילו, הרי זה מה שמחזיק אותי בחיים, התקווה, היא מה שגורמת לנו לעבור כל יום מזופת בדיוק כמו קודמו. "לא עוד!" צעקתי, נגמרו הרחמים העצמיים. לקחתי נשימה עמוקה ונרעדת, ספרתי עד 3 ופקחתי את עיניי. הכאב בידי נעלם,  אך הצלקת נשארה. המסדרון התרוקן, מולי הופיעה דלת. הרגשתי אנרגיה חיובית מצדה השני, הרגשתי שאני יכול לסמוך עליה להוביל אותי למקום טוב ובטוח. פתחתי את הדלת ונשימתי נעתקה, צדקתי. אוויר צח נשב על פניי, חייכתי חיוך רחב ופרצתי בצחוק, כל המתח שהתבצר בי התפוגג, הרגשתי בלתי מנוצח, צחקתי, והעולם צחק איתי. הדלת הובילה אותי לחלקת טבע, כזו שרואים רק בסרטים. ציפורים צייצו מן העצים, ברווזים השתכשכו באגם, לטאות השתזפו בשמש וארנבים הסתתרו בדשא הירוק והשופע. התיישבתי ליד נחל, הצליל שלו הרגיע את נפשי. נשענתי קדימה ובחנתי את בבואתי. ראיתי את עצמי, נראיתי נורא, אבל התמונה השתנתה, הצבע חזר לפניי, השקיות מתחת לעיניי נעלמו, השיער שלי גדל מחדש, וההבעה האומללה שלי, התחלפה בחיוך מלא ביטחון. ראיתי איך יכולים להיות חיי. ראיתי את עצמי חוזר הביתה. ראיתי את עצמי זורק את הכובע בטקס סיום הלימודים. ראיתי את עצמי מנשק בחורה יפהפייה. ראיתי את עצמי מתחתן עם אהובתי. ראיתי את עצמי בלידת ילדיי. ראיתי את עצמי מחבק את נכדיי. ראיתי את עצמי כישיש פיקח. ראיתי את עצמי ישן שלו לעד. כן, ראיתי את חיי הפוטנציאלים רצים כנגד עיניי, כמה נדוש. אבל לא הרגשתי שהגיע הקץ, להפך, הרגשתי שאני נברא מחדש. כדי שאני אפגוש את אהובתי בעתיד, כדי שאני אגדל את ילדיי בעתיד, כדי שאני אמות בשלווה, לא עכשיו, בעתיד. הרי אני עוד ילד, אינני הולך להיכנע למחלה מטופשת, אני חזק ממנה. הבנתי דברים שמקודם לא היו הגיוניים. כל החוויה הזו, החלום, החיזיון,שינה אותי. הפניתי גבי אל הדלת. הייתי מוכן. קפצתי אל הנחל, זה שדיבר אליי, זה שעורר בי תקווה, זה שהזכיר לי לחיות.

זהו חלומם של הערים.

 

 


בשינוי אדרת / י. דרוטמן, ע. ליפשיץ

"ויעבור ה' על ויקרא
ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.
נצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה
ונקה לא ינקה – פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים.
על שילשים ועל ריבעים."

הרב המקומי נדם לרגע, מה שאפשר לשמשון הצעיר לנטוש את חלל בית הכנסת לעיני הקהל המשתאה.
היה זה ערב יום כיפור סתווי למדי, זיו בקע מן הוויטרז' הצבעוני בבית הכנסת, שבדומה לבתי היישוב, שקד בהכנותיו לכניסת החג. האווירה האפרורית חדרה קמעה לבתי התושבים, אך נהדפה כלא הייתה בידי האווירה המשפחתית והחמימה שמילאה את הבתים. האיחולים הנלחשים מפי עוברי האורח ברחוב נשמעו למרחוק בדממה ששררה שם.  אט אט אנשים החלו להיאסף בבתיהם במעין הרמוניה שאפיינה את הלך הרוח המקומי. ריחות התבשילים השונים התפזרו באין במפריע בחלל והעניקו מרגש שסתר את פתיתי השלג הקפואים שהצטברו להם בשולי הדרכים, ומהם אנשים ניסו להתגונן בעזרת עצי ההסקה שחיממו את ביתם.
בביתו הצנוע של שמשון חיכו עד להופעתו בסף הדלת על מנת להתחיל את הארוחה. כל אותו היום הוא היה עסוק בחלוקת מזון לדלפוני העיירה. כאשר נכנס בפאתי הדלת, ובירך לשלום את אחיו שלמה ואת חמש אחיותיו, התיישב לצד אביו וחיכה למטעמי הסעודה. לאורך הארוחה, בינתו של שמשון נמלטה מתכני השיחה וגלשה לעבר תהיות עמוקות על מצבו. במהלך השבועות האחרונים, הוא ערך כמסורת את חשבון הנפש שלו. אולם בניגוד לשנים עברו, לא תהה יותר לגבי השידוך הצפוי בקרוב, ולגבי החיוכים התמימים שנהג להחליף עם בת השכן, או הפרסומים החדשים בעיתון לגבי מחאת ילדי הפרחים המתרחשת בארצות הברית. גערה קטעה את הרהוריו, כשנתבקש על ידי אביו לגשת בזריזות לענייני התארגנות והכנות אחרונות לקראת כניסת הצום, שכן עליהם לעבור במעון הסבא והסבתא בטרם צעידתם לבית הכנסת.
"אבא", שלח שמשון הערה מהוססת, "אולי הגיע הזמן שאתחיל להרחיב את אופקיי, עכשיו כשפתחו את בית הספר הגבוה מחוץ לעיר". בטון עייף, חסר סבלנות, ואף מעט ציני השיב לו: "ומה יגידו בסביבה? שהבן הבכור של עזרא ליפשיץ עוזב את הישיבה? ממעיט באדיקותו לחיי הקהילה, לאחווה?" שמשון ענה במהירות, כאילו הכין את מענו מבעוד מועד, "ומדוע אתה שוקל ישר את תגובת האחרים? כמדומני שעומדים דברים משמעותיים יותר על הכף". דבריו נקטעו ברגע המפגש עם סבו שיצא באותו הרגע מביתו לקראתם. תסכול מילא את ליבו ופניו, תסכול שגבר והסלים, והסלים וגבר, כל הדרך לבית הכנסת.
בבית הכנסת שמשון דמם ארוכות בעת שיחות השגרה שניהל אביו עם מקובלי היישוב. גם את שתיקתו זו קטעה נזיפה ידידותית, הפעם מצד מנהל ספריית היישוב, שהיה בעל קשר קרוב והדוק למשפחת ליפשיץ, "מדברים על מלאי הספרים החדש שרכשתי לרווחתו ובר הדעת הצעיר אינו שועט עליי בדרישה להיות הקורא הראשון?". שמשון התאמץ להפגין אהדה כלפי האיש החביב, ובאמתלה פשוטה ניער אותו מעל פניו. התפילה החלה, שקט מושלם התקיים ונשמר, דבר אליו השתוקק שמשון במשך שעות. בקצב קדחתני נכנסו לבינתו מחשבות, תהיות, תאוות, דרישות, ציפיות, והעיקו על שכלו כאם כל מילה הוסיפה לכובד הפיזי שנחת על פדחתו. רפרוף בלתי פוסק בדפי ספר התורה, ונקישות עצבניות ברצפת האולם נמשכו ונמשכו, עד אשר הרגיש שמשון בדמעה ראשונה המאיימת לפרוץ מבעד לעינו הימנית.
הוא ניצל את שבריר ההפסקה לאחר תפילת שלוש עשרה מידות הרחמים ונמלט מבית הכנסת לעבר הכפור והשקט שחיכו לו בחוץ, כל זאת לעיניי החזן התמה. הצינה אליה נחשף היוותה באותו הרגע הפוגה לחזהו הנשרף וגרונו המתפורר מרוב צחיחות.
אמנם רק הייתה זו התחלתו של הצום, אך בבטנו של שמשון התחיל להצטבר רעב כבד. לא היה זה רעב לבשר, גם לא לבצק. בער בו הרעב לשינוי. דקות ארוכות של דממה דקה בהן חשב, ושקל, ומאס בהתעסקות במה שעליו לעשות או לא לעשות, נסתיימו. במהירות רמה באופן מפתיע מצא עצמו בתחנת הרכבת עם כרטיס נסיעה לעיר הגדולה, זאת אחרי שחלף בביתו לקחת דברים אחדים – חסכונותיו הכספיים, כמה תמונות, ותשמישי הקודש שירש מאביו לכבוד בר המצווה.
הנסיעה לאורך נופים שונים, ריקים, עברה כמו חיים שלמים. בהדרגה הבחין באורות העיר המתקרבת, ובאווירת החירות בה לקה בפעם הראשונה. לפתע שמשון הפסיק לחזות בגבולות שעמדו לנגד עיניו.
לאחר הירידה מהרכבת שמשון מוצא את עצמו קופא במקומו חסר אונים אל מול נהירת האנשים וגורדי השחקים הפורצים אל הרקיע שהקיפו אותו. כעבור מספר רגעי תהייה הבחין שמשון בפרסומת לאורחן לילה במחיר סביר, הוא עלה על מונית והצביע לנהג על שם המלון ונסע לדרכו.
הפונדק היה מעופש למדי ורעמו ממסדרונותיו קולות צחוק ושאון שהדהדו ברחבי המקום, לאחר שיחה קצרה עם המאחרת במקום עלה שמשון לחדרו ושם את תשמישי הקודש על יד מיטתו, יצא ממפתן הדלת והלך לברך את שכניו לשלומם, כמנהגו. הוא אינו ידע שהתנהגות זו, שהייתה כה שגורה באופיו, היא כל כך לא שגרתית במקום אליו נקלע. שמשון נקש על הדלת. כמה רגעים לאחר מכן פתח את הדלת בחור רזה וגבוה בעל שער אדמוני עם עגיל באוזנו ועיניו נראו תוהות ותמהות. שמשון הצהיר כי בא לשאול לשלומי וכי ברצונו להכיר את שאר הדיירים בפונדק. הצעיר הגיב בצורה ריקנית וחסרת כל אמפתיה, אך דבר זה לא היה מוכר לשמשון. הוא נענה להזמנה להיכנס פנימה ללגימת משקה, ואף עם התרגשות קלה, לנוכח הצורך החזק שלו בדיאלוג, בקרבה. השניים מתיישבים ומתחילים לדבר. שמשון מספר על החיים בעיירתו ועל העולם ממנו הגיע והצעיר משיב לו על חיי העיר הסואנת וכיצד עזב את ביתו כחלק ממרד נעוריו וכאשר נאלץ להתמודד עם עורפם הקשה של עורפם ועם החלטותיהם לגבי חייו, שלטענתו "אבד עליהם הכלח".
לא חלף זמן רב ולשמשון הוצע לבוא למועדון בעיר על מנת שיכיר אנשים נוספים. הוא החליט להצטרף, ובן רגע פשט את בגדיו הצנועים לטובת חליפה חגיגית ששאל משכנו, חליפה שכמותה ראה רק כאשר היה מבקר את קרוביו בעיר. השניים אכלו, שתו, בילו ופגשו הרבה אנשים שהתעניינו בשמשון עקב מראהו הייחודי. בערב ראשון של קלות ראש וניסיון להיטמע בתוך החברה החדשה מצא עצמו שמשון מדדה לביתו שמח וטוב לב, אך בעל יכולת שיפוט עצמי לוקה בחסר. אורות הרחוב החזקים תעתעו בשמשון ולרגע נדמו לאורות ביתו, מוצאו, החמימים. כשהגיע לחדרו הוא פשט את בגדיו במהרה, ובתשישות רבה מצא את דרכו לתנומה ארוכה ועיכול של התרחשויות היום. קיווה הוא שככל שיעבור הזמן הוא ינוח ויהיה שלם עם עצמו. אדרבה, ליבו נותר מבוך עתיר כתלים, מורכב מדי לפתרון בידי אדם פשוט כמותו.
חלף יום, חלפו יומיים, והנה החורף הכבד הגיע. שמשון, נטול חסכונותיו, חמוש במלבושים עזים, ססגוניים, החל לחפש עבודה. ואכן כעבור זמן מה מצא משרה במשרד רואי חשבון בדרום העיר. אסיר תודה לחבריו החדשים שהכיר בזכות שכנו האדיב, שסייעו לו בהשגת התפקיד מיד כשקלטו את יכולותיו המעוררות התפעלות שלא נוצלו עד לאותה עת בצורה נאותה, לפי דעתם כמובן. כיאה לעבודה ראשונה, ניגש שמשון לעבודות המזכירוּת והרשמוּת ועד מהרה נהיה עובד מן המניין. בהתאם למסירותו ולמוסר העבודה איתו גדל, עלה שמשון בהדרגה בסולם הדרגות וסיגל לעצמו תנאי חיים ברמה שלא חלם עליה בעבר.
עם שינוי תפישתו והרדיפה אחר ההישגיות וההתקדמות עבר שמשון מהפונדק לדירה באזור התעשייה הקרוב למשרד. את התמונות והחפצים שלקח מביתו ושמר בקנאות כה רבה מתחת לצד הכרית שלו, הוא שכח בעת עזיבתו. הוא התחיל לצאת הרבה עם חברים מהמשרד וכבר החל לשכוח את הצעיר וחבורתו שפגש באורחן. לא נותר זכר לשמשון ליפשיץ מהיישוב. זקנו ופאותיו הומרו ומראה מטופח וצעיר, בגדי החייטים הכפריים הוחלפו במותגים אופנתיים ומהודרים.
החותמת האחרונה לשינוי שחל בו הייתה כשבתעוזה רבה בחר לנסות מזלו עם בחורה שתפסה את תשומת ליבו. היא הייתה שונה, נטע זר כמוהו, בסביבה בה כולם נהגו לפי קודים דומים להחריד. מבטיהם התחלפו פעמים רבות בשל מגוריה בדיוק דירה אחת מעליו. לפתע הכתה בו תחושה מדהימה -  החיים האפורים מהם נמלט הומרו במה שמסתמן כהצלחה מסחררת – העיר הגדולה היא משוש חייו של שמשון.
אירועים קיצוניים הפכו לשגרה, לילות ללא שינה נחשבו למנוחה, ויום לרגיעה או למחשבה הפך לבטלה.
עם המחויבויות הופיעו הצרות. הלחץ והדליפה הבלתי פוסקת במאגרי האנרגיה הובילו את שמשון לצומת ללא מוצא, שנדמה הייתה כבלתי נמנעת. הבוס התלונן על חוסר התמסרות לעבודה, ואילו בת הזוג חשה מקופחת לטובת העבודה. מרירות גוברת השפיעה רבות על האדם המעונב והמשגשג שעד לא מזמן היה בלתי מנוצח. חברים, שותפים לעבודה, ושכנים נתקלו בחומה אטומה ובמבט קפוא, לעתים מעורר יראה איומה, מאותו שמשון שהזולת תמיד שכנה בראש מעייניו.
הפיטורים כבר נראו באופק המעורפל. הנער המתבגר נטול יכולות הלחימה אך כעת גם נטול התום, מצא עצמו מתוח וחסר אונים. רגשות אלה מנעו ממנו לנהל מערכת יחסים ראויה והוא נאלץ לשוב לנקודת ההתחלה כעוף מוזר בעיר הגדולה.
חייו של שמשון נותרו כחידה. כיצד מעז יוציא מתוק? הרי הוא איבד כל מקור לשפיות בחייו. לא יכול היה להיאחז שוב במשפחתו שעזב, בדתו שנטש, בחבריו שמעליהם פסח כאם היו רק שלב בעל תאריך תפוגה ידוע מראש, בשותפיו שרק ניסו להתקדם על חשבונו, במוטיבציה לעבוד, בחברה. הוא דידה שוב לביתו, שפוף מתמיד, אחרי עוד יום כושל. בגדיו ספוגים מזיעת הקיץ החם והשמש הקופחת והמסנוורת אוסרת עליו ללכת זקוף ובראש מורם. ושוב חשב, ושוב תהה.
יום אחד התעורר שמשון למשמע הרחוב העמוס, לאחר ששקע בשינה עמוקה, תוך שהוא ממאן לקום ולהתמודד עם אותה השגרה שיצר לעצמו. כשאסף את פיכחותו והבין שהוא מאחר לעבודתו, יצא שמשון בריצה אל עבר המשרד הסמוך. הוא דחף ועקף ומעד והמעיד, כל זאת במטרה להציל את מצבו המר. כל אלו לא הועילו והוא מצא עצמו חסר עבודה, ובעל חוסר יכולת להחזיר את חובותיו שצבר במהלך התקופה.
הוא שב לחבריו לחפש אצלם גאולה, אך נענה במילים שונאות, קרות. לא עבר זמן רב ושמשון נהיה אביון לכל דבר, מקבץ נדבות כדי להישאר בעל מקום כל שהוא בעולם הצפוף. ובכל זאת אנשים בזו לו, לא טרחו לנסות לעזור.
ברגע של הארה פנימית ודחף לשינוי נוסף, עז מתמיד, החליט שמשון למכור את מלבושיו האחרונים בשביל לקנות כרטיס חזרה ליישוב בו גדל. הוא עשה זאת מתוך אמונה שיימצא שם אנשים שונים. ההשתוקקות לחמלה ותמיכה הניעו אותו במסעו חזרה. במקום להתמקד כעת בנופים, שמשון ישב עירום ומפוחד לקראת מה שצופה לו בשובו.
הוא הגיע לעיירה ומיד זכה לסיוע מצד התושבים. לרגע הרגיש שלא היה צריך לעבור את כל המסע הזה כדי להבין שלשם הוא שייך. הוא התחרט, ואז חזר בו מהחרטה. הוא הבין את המשמעות שעמדה מאחורי חייו ומה עליו לעשות. אבל אז שוב נקטעו מחשבותיו. היה זה אדם מבוגר. משהו בו נקשר באופן מיידי לעיניו של הצעיר התשוש. הוא אסף את שמשון מהרחוב ולקח אותו לארוחה. שניהם ניהלו דיונים מעמיקים וענייניים על מגוון תחומי החיים. לרגע נדמה היה שהזמן עצר מלכת וששניהם לא נהנו כך מעודם. בסוף הארוחה נשק הצעיר על לחיו של החרדי והוסיף בחמימות "תודה לך, אבא".


פישגארד, ווילס המתקן על שם הקדוש קונגר

ארבעה בנובמבר 2014

אל ווילונה רוז

ניופורט, ווילס

 

ווילונה יקירתי!

מה שלומך? אני מקווה שנהנית מהשיר ששלחתי לך שבוע שעבר (הייתי שולח גם פרחים אך חוששני שמהמקום שבו אני נמצא הדבר אינו בר ביצוע).

עובר עליי שבוע אינו מוצלח במיוחד אך אין צורך לבזבז את זמני המועט בלהרחיב על הנושא. ראיתי אתמול ידיעה על כך שקונור קיבל מלגה לאוניברסיטה אי שם בקליפורניה, ארצות הברית! את בטח גאה מאוד בבנך. האם סיפרתי לך על הפעם בה אחי ואני יצאנו לדוג יחד עם אבינו? היינו רק שלושתנו והתרגשתי כל כך, אהובתי, שכמעט ונפלתי למים. אבי היה אולי מתרשם מכישורי אחיזת החכה שלי אילולא סובב אחי את הקרסול וגנב את כל תשומת הלב. עד נשימתו האחרונה של אבי ניסה אחי לחתור תחתיי ולבודד אותי מהמשפחה, כן – דונלי החכם, דונלי המוכשר! הו, אם רק היית פוגשת אותו דעתך הייתה כשלי. אך מה אני מקשקש? את מבינה על מה אני מדבר, הרי קונור הוא בן יחיד ותראי לאן הוא הגיע!

אתמול הייתה הקרנה של סרט כחלק מהרעיון של "לחשוף" אותנו לתרבות שבחוץ ונחשי מי הייתה המזכירה במשרד הרופא? לא אחרת מאשר ווילונה רוז גבירותיי ורבותיי! שמחתי עד השמיים לראותך על המסך הקטן והמאובק שכמעט ופלטתי את דבר יחסינו. אך אל דאגה יקירה, ריסנתי את עצמי. אם הם ידעו כי עודי בקשר עמך הם לא היו מרוצים, בלשון המעטה, ואולי היו אף מכאיבים לי. אך אני יודע שעל פי זכויותיי אסור להם לעיין במכתבים שאני שולח, מה שאומר שאני יכול לכתוב לך כמה שאני רוצה.

מה פשר הדבר ששמעתי אתמול בערב לאחר מבזק החדשות? את קונה וילה חדשה ליד הפארק? יודע אני כי אנו יכולים להרשות זאת, עקב זה שמתוקתי מצליחה כל כך, אף כי הייתי שמח אם היית משתפת אותי בתכניתך. אולי הייתי יכול לעיין בחוזה השכירות ולאתר הונאות למיניהן...כולם מרמים יקרה שלי, אך אל חשש – ביכולתי להגן עלינו.

איך מתקדמת התכנית שלאחריה אוכל לצאת מהמקום הקודר הזה? לא קיבלתי את תשובתך לגבי ההוראות לארגון תכנית הבריחה שלי,  שמיענתי לך בעשרות ממכתביי הקודמים, וגם לא ראיתי שהזכרת אותי כשהתארחת בתכנית הבוקר ההיא לפני כשבוע. אני יודע שכתבתי שתאלצי לפנות לדונלי לעזרה, ואני יודע שאת כמובן מתעבת אותו, אך לא תדברי איתו בשבילי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, כיצד את יכולה להפנות אליי את גבר כך? את בדיוק כמוהם! בטח דיברת איתם והם הסיתו אותך נגדי! 

 

ווילונה אני מתנצל על ההאשמות שהטחתי בך, הרי כמובן שאת עומדת לצדי, אני מבין זאת עכשיו. בטח הם לקחו את המכתב, כן זה הגיוני,  למרות שאסור להם. עלינו לסמוך אחד על השני, כי במי עוד אפשר לתת אמון? איני מסוגל להפסיק לחשוב עלייך, בבקשה תעני למכתביי!

כמו ששייקספיר אמר: " ספק אם יאיר כוכב, ספק אם השמש סובב, ספק אם אמת הדבר או כזב, אך אין כל ספק שאני אוהב." יש כאן מחזות רבים של שייקספיר לכן לעיתים אני מעיין בהם. ידעת כי הוא היה ביסקסואל? או לפחות זו דעה הרווחת בקרב החוקרים.

נמאס לי! איני יכול לסבול יותר את המציאות הזאת, את החיים האלה. אני נשבע שאלמלא את הייתי מסרב לקום בבוקר. אבל אני מחזיק מעמד, בשבילך.

אני חייב ללכת. אם לא אגמור את המכתב בדקות הקרובות הם לא יאפשרו לי לשלוח אותו. אני נותן להם לחשמל אותי, לגרום לי לפרכס ולאחר מכן להכריח אותי לשכב על מיטה קשה למשך כמה שעות ללא ניע וחורק שיניים כשהם דוחפים לי כל מיני כדורים שגורמים להזיות, והכל בשבילך, מכיוון שאם לא אשתף איתם פעולה הם לא יתנו לי לכתוב לך ואי אפשר לתת לזה לקרות. אנא תגאלי אותי מייסורי ושחררי אותי מהגיהינום הזה!

מחכה לתשובה ממך, טריסטן.

 

 

 

 

 

 

    

 

     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Comments