הסיפור הזוכה לשנת תשע"א


איך המרגש? / גיל ברקאי – י"א 2


היא הייתה בת ארבעים. אישה גבוהה ומלאה, לה שיער שחור אסוף בקפידה ועיניים חומות כדבש. נשואה לסוחר בדים, לא מוצלח במיוחד. ביתה היה בית אבן עם שני חדרים, בית קטן ברחוב ארוך. האישה ישבה בחדרה על הכיסא היחיד, טבלה את עט הנוצה שלה בקסת הדיו וחככה בדעתה כיצד להמשיך את המכתב. "רחל היקרה," היא קראה את מה שכתבה באורה הדל של העששית, "איך המרגש? אצלי המצב בכי רע. תשעת הילדים מתרוצצים בבית, ולי אין דקת מנוחה. העסקים של יעקב לא מצליחים וכואב לי הלב עליו, כי הוא עובד כל כך קשה. אוי רחל, הלוואי והייתי יכולה להריץ את הזמן קדימה, אל עבר תקופה טובה יותר."

בעודה מהרהרת במחשבותיה, נשמעה דפיקה בדלת. היא קמה מכיסאה והלכה בעייפות לדלת הכניסה. האורח דפק שוב על הדלת; הוא לא היה סבלני. "יעקב?" שאלה האישה.

"לא," ענה האיש מעבר לדלת, "דור."

"דור?" התפלאה האישה, "מה מקור השם?"

"את יכולה לפתוח לי את הדלת?" שאל האיש.

"היא פתוחה," ענתה האישה.

דלת העץ נעה בחריקה ואל החדר נכנס בחור צעיר ושדוף, אשר לבש מכנס כחול קצר וחולצה צבעונית. הוא נעצר על מפתן הדלת, ועיניו סקרו את החדר הקטן, ולבסוף הביטו באישה במבט משונה.

"שלום וברכה," אמרה האישה. "אתה רוצה חלב?"

"לא אוהב חלב. מה השנה?" הוא שאל והתיישב על הכיסא.

"בסביבות תשע בערב," אמרה האישה.

"שאלתי מה השנה?"

היא הביטה בו בהשתוממות ואז אמרה, "אם אתה לא רוצה חלב, אביא לך לחם."

"לא באתי לבקש תרומה," צחק הבחור. "אני רק רוצה לדעת באיזה עיר אני ובאיזה שנה."

"ירושלים," סיננה האישה, "שנת תרס"ג. עתה תבהיר לי את העניין."

"תמיד צריך להסביר," הוא מלמל לעצמו. "אני דור, בן עשרים ושלוש מירושלים. הגעתי במכונת זמן מהעתיד כדי להכין עבודה לשיעור היסטוריה, וכרגיל פגשתי אנשים מעצבנים וחטטניים."

האישה פערה את פיה לכמה שניות, ולאחר מכן התעשתה והנידה בראשה. "אני לא מאמינה בכשפים האלה," אמרה. "אם אתה מהעתיד, תוכיח לי."

"ב-1948 תקום מדינת ישראל, בירתה תהיה ירושלים," הוא אמר. "מספיק טוב?"

"1948?" שאלה האישה.

הבחור רקע על הרצפה בעצבנות, ואז מצמץ שלוש פעמים בעיניו. "מצלמה מהעתיד," הוא אמר, "מושתלת בעין, רואה דרך קירות. בחדר השני יש תשעה ילדים."

"אוי, השם!" קראה האישה, "כשפים!"

"יש לך מזל," הוא גיחך. "בתקופה שלי היית נכנסת לכלא לשמונה שנים, שנה על כל ילד מיותר."

"שלא תעז!" היא קראה. "מה רצונך ממני, איש מהעתיד?"

"אני רק אדבר איתך כמה דקות בשביל העבודה," הוא ענה. "לדוגמה, במה את עוסקת?"

"אני שומרת על הילדים שלי," היא אמרה בבהלה. "מביאה מצרכים, מכינה אוכל, מנקה את הבית."

"וואו!" פרץ הבחור בצחוק מתגלגל, "אם היית נולדת שלוש מאות שנה מאוחר יותר, היית יכולה להיות רובוט מצוין!"

"רובוט?" היא שאלה, מבולבלת.

"כן, ר-ו-ב-ו-ט," הוא אמר באיטיות. "את לא באמת מצפה שאני אכין לעצמי אוכל, אלך ברגל או אקלח את עצמי, נכון?"

"אני – זה די בסיסי, לא?"

הוא הסתובב לעבר השולחן, מתעלם מהשאלה, ומבטו נח על המכתב. הוא קרא את המכתב במהירות ואז משך בכתפיו והסתובב חזרה.

"ומה אתה עושה למחייתך?" היא שאלה.

"אמרתי כבר שאני בן עשרים ושלוש," הוא גלגל את עיניו, "לא שמעת? אני תלמיד בבית ספר, מה אני כבר יכול להיות? כשאני אהיה בן ארבעים, אבא ייקח אותי לעבוד בחברת ההובלות שלו. יש לך עוד שאלות?" הוא שאל בנימה סרקסטית, שהיא לא הבינה.

"לא," אמרה האישה, תוך שהיא מעבירה משקלה מרגל לרגל באי נוחות. הבזק אור שטף את החדר, ולאחר כמה שניות נשמע קול רעם וגשם החל לרדת, מתופף על דלת הכניסה. היא חיכתה לרגע בו הבחור ייצא מהבית, אך הייתה מנומסת מדי בכדי לגרש אותו. היא כחכחה בגרונה ואז אמרה, "להוביל רהיטים היא ללא ספק עבודה קשה."

"לא דיברתי על הובלת רהיטים," צחק בבוז. "אתם יצורים לא מפותחים שצריכים להרים דברים בעצמכם וללכת ברגל ממקום למקום, אני חי בעידן של הקדמה. בבית הספר למדנו שמצב האנושות אף פעם לא היה טוב יותר. מה שעושים בחברת ההובלות של אבא שלי זה להוביל אנשים מכדור הארץ לכוכב מאדים ובחזרה. מפרקים אותם לאטומים, מרכיבים אותם חזרה. עזבי, כימיה מולקולארית, אין לי כוח להסביר. העסק עובד מצוין, חוץ מקטע של רגשות וזיכרונות שנוטים להיאבד בדרך, אבל אבא משלם מספיק כדי שלא יתבעו אותנו. עכשיו הבנת, אישה קדמונית?"

היא הניחה את ידה השמאלית על ליבה ונאנחה. "אני מצטערת, אבל העתיד לא נראה לי טוב כל כך. גם להוריך אתה מדבר בכזו גסות?"

"ההורים שלי כמעט ולא נמצאים בכדור הארץ גם ככה," הוא ענה. "אני חי עם חמישה רובוטים ועוד עם רובוט מחמד קטן. לזה אני קורא איכות חיים. אם את מזלזלת בי, אישה, שתדעי שכל הנשים המבקשות ללדת רוצות ילד כמוני. את יודעת כמה ההורים שלי שילמו כדי לקבל אותי?" הוא שאל והתבונן שוב בחדר הקטן. "אני מניח שלא."

"אבל ערכים!" היא קראה, "כיצד אתה מדבר לאדם מבוגר?"

"אדם מבוגר, מי ישמע," הוא אמר. "סבתא רבא שלי בת מאתיים והיא לא מדברת כמוך."

"מאתיים?" היא השתנקה. "מה היא עושה בגיל מאתיים?"

"לא יודע," הוא אמר, "לא אכפת לי."

דממה מעיקה נפלה על החדר, וניתן היה לשמוע רק את קול הגשם, מתופף בקצב אחיד על דלת העץ. אך אז נשמעה שוב חריקת הדלת, ואל הבית נכנס אדם גבה קומה ומרשים, עיניו כהות וממוקדות והוא לבוש בבגדים שחורים ארוכים.

"אוי, יעקב," פנתה אליו האישה, "הוא עושה כשפים, הבחור הזה. חוזר בזמן."

"אתה משקר?" פנה יעקב בזעם לעבר הבחור הצעיר, שקפץ מכיסאו מרוב פחד. יעקב הביט בו במבט רציני וחודר, עמידתו איתנה ויציבה.

"עזבו, אני הולך," סינן הבחור, "ואני עוד חשבתי שאנשים היו נחמדים פעם, לעזאזל."

יעקב פתח בשבילו את הדלת, והרוח הירושלמית הקרירה נשבה במלוא עוצמתה ומילאה את החדר. "גשם," סינן הבחור והפנה להם את גבו. "כל כך מיותר."

הוא שלף מכיסו מכשיר קטן וכסוף, לחץ עליו ונעלם בקול נפץ חזק תוך שהוא מותיר אחריו עננת אבק. הזוג הביט בעננת האבק שהתפוגגה לאיטה, ובמשך דקות ארוכות לא ידעו השניים מה לומר.

"האם היה זה חלום, אשתי היקרה?" שאל יעקב.

"אני לא יודעת," היא אמרה. "איך היה בעבודה?"

"הצלחתי למכור רק שני גלילים. לא היה היום ביקוש," הוא אמר והשפיל מבטו.

"לא נורא," היא חייכה אליו, "קרא לילדים ושבו ליד השולחן. הכנתי תפוחי אדמה."

הוא הנהן והלך לחדר הילדים. היא התיישבה שוב על הכיסא, לקחה את המכתב שכתבה וזרקה אותו לפח. לאחר מכן הוציאה גיליון קלף חדש, טבלה את עט הנוצה בכסת הדיו וכתבה: "רחל היקרה, איך המרגש? אצלי הכל נפלא."