הסיפור הזוכה לשנת תשע"ב

כרטיס לכיוון אחד / לין בר יב' 9


כשקמת בבוקר הרגשת משהו מוזר מונח מתחת לכרך, תוך עייפות של בוקר ושפשוף העיניים הכנסת ידייך מתחת לכרית והרגשת 3 דברים, שלושתם בצורה עגולה ושלושתם מברזל, הוצאת אותם בתדהמה, במטרה להבין מה הם ולגלות מי היה זה שהצפין אותם שם.

כאשר הוצאת לבסוף את ידך והבטת עליה, מצאת את עצמך מחזיק 3 מטבעות, מטבעות מוזרים ולא מוכרים, מטבעות שלא ראית מימך, שניים מהם בצבע זהב-חום והשלישי בגוון אדמדם מוזר.

חשבת כי אולי היו אלה מטבעות ממדינה אחרת, אך כאשר שאלת את הסובבים אותך גילית כי אף אדם מעולם לא נתקל במטבעות מסוג זה.

תוך סקרנות ולחץ העברת את אותו יום.

בשובך הביתה, הבחנת בחיה מוזרה אשר מתרוצצת בין רגלייך ורצה משם.

החלטת לרדוף אחריה במטרה להבין מה היא אותה חיה פרוותית, בעלת 4 רגלים, חסרת זנב אשר מחזיקה בפיה מין מוט נחושת שנראה כבד מכדי שתוכל להחזיקו.

בעודך רודף אחריה, מצאת את עצמך במקום שלא ראית מעולם, היא נכנסה לתוך פתח קטן בתוך דלת של בית נטוש שהיה באזור, ניסית להסתכל לתוך הפתח אך דבר לא נראה בפנים.

הסתכלת ימינה ושמאלה ולא ראית אף אדם באזור, בהססנות ופחד מסוים החלטת לפתוח את הדלת ולהביט בפנים.

שם נגלה לפנייך שוק ענק, מלא באנשים מוזרים כאלה ואחרים, נראים כמו מחופשים אבל לא ממש.

עם שלושת המטבעות בכיסך צעדת פנימה, מחכה שבכל רגע נתון מישהו יצעק עלייך לצאת ולא לחזור לעולם, אך לא כך היה הדבר.

בעודך בפנים, בוחן במבטיך את השוק המסתורי והאפל, לא ראית את סופו, מלבד דוכנים כאלה ואחרים מימינך ומשמאלך לא היה שם דבר.

בכל דוכן היו דברים מוזרים, דברים שלא ראית מעודך.

לפתע מישהו הפיל את ארנקו לידך ושני מטבעות, דומים מאד לשלך אך לא זהים, השתלשלו ממנו. כאשר ניסית לעזור לאותו אדם להרים את המטבעות הוא דחף אותך ובעודך נופל על אחורייך לא הבנת את הסיבה לשמה הוא מגן על כספו בצורה כה בוטה.

עברת בין הדוכנים, לבסוף עצרת באחד מהם, בו ראית מצלמות, מצלמות שמצלמות את מה שקרה בעבר לפי התאריך שאתה בוחר לתת להן.

שלפת מטבע אחד מכיסך ושאלת "האם אני יכול לקנות כאן דבר מה עם מטבע זה?"

המוכר הסתכל עלייך בזעף "לא! לא פה! תנסה בדוכן ממול"

ובעודך

מבין כי אין זה אפשרי לקנות עם המטבעות בכל הדוכנים, הלכת לדוכן ממול, שם ראית אדם

מחייך לקראתך.

רגוע מעט יותר, שוב שלפת מטבע מכיסך ושאלת את אותה שאלה.

"כמובן יקירי, במה אתה מעוניין?" ענה המוכר הנחמד.

"אני לא יודע מה אתה מוכר כאן?" אמרת מבוהל מעט מהאיש נמוך הקומה, חסר השיער וגדול הגוף שלפנייך.

"אני מוכר כאן דברים נפלאים, לא לכולם יש את ההזדמנות לקנות את מה שאני מוכר, אבל לך יש... אני מוכר כאן כרטיסים למקומות מופלאים שאין על כדור זה, מקומות שהכל בהם טוב, שאין שום סיכוי שתרצה לחזור מהם"

בלהט מדבריו של האיש ובהתרגשות שאלת אותו על איזה כרטיס הוא ממליץ.

"אני חושב שזה יכול מאד לעניין אותך", הבטת על הכרטיס הכחול שהוא השיט לך ובלחץ לקראת הלא נודע הבאת לו את המטבע תמורתו.

"מה עליי לעשות עם זה עכשיו?" אמרת.

"אתה רואה את הדלת הצדדית משמאלי? העבר שם את כרטיסך ותכנס אליה, תוכל לצאת בכל רגע שתחפוץ בו"

העברת את הכרטיס והדלת נפתחה לקראתך, מדשאות ענקיות נפרסו לפנייך ובעודך צועד פנימה, נסגרה הדלת מאחורייך.

כלבים מדברים סבבו אותך, חתולים בעלי כנפיים עפו מסביבך, פרחים מזמרים שרו לקראת בואך והמים בנהר יצרו אנשים קטנים שירקדו עבורך.

מביט סביב ולא רואה איש מלבד כל הדברים הללו, התיישבת בקצה הנהר והרחת את ריח הפרחים בעודך מקשיב לשירתם הנפלאה, התרעננת ממי הנהר שרקדו לכבודך וניהלת שיחות מעניינות עם כלבים שהיו באזור.

אוכל היה פרוס בכל המקום, עץ סוכריות, עץ פופקורן, עץ מרשמלו, עץ שוקולד וכל דבר שיכולת לחפוץ בו היה שם, אף עץ שגידל על ענפיו כסף.

בלילה יצרו העצים עבורך מערה מענפיהם והכלבים השתמשו בפרוותם על מנת לחמם אותך.

וכך נשארת שם, שבועות על גבי שבועות, חודשים על גבי חודשים, שנים על גבי שנים...

לבסוף, לא יכולת לסבול עוד את אותו מקום, הכל היה קל מידי, טוב מידי, מוזר מידי...

בחרת להשתמש בכרטיס שהיה בכיס מכנסייך על מנת לצאת משם, וכך עשית.

בבואך החוצה ראית אות אותו מוכר, הוא נראה היה אותו הדבר, כאילו לא עבר אף יום אחד.

"בחרת לצאת? ממקום שכולו טוב?" הוא אמר לך.

"אתה זוכר אותי?" לחשת מבולבל, הרי שעברו שנים.

"כמובן, הרי רק עכשיו נכנסת מבעד לדלת הזאת."

מבולבל התקרבת לדוכן "הכל היה שם טוב מידי, מוזר מידי.. אני רוצה להיכנס למקום אחר"

"יש לי את המקום המושלם בשבילך" אמר האיש בביטחון והושיט לך כרטיס חום.

"אתה רואה את הדלת הצדדית משמאלי? העבר שם את כרטיסך ותכנס אליה, תוכל לצאת בכל רגע שתחפוץ בו"

עשית כפי שהוא אמר, והגעת למקום שנראה היה כמערה תת קרקעת, מקום שבו כל מה שרצית יכולת לבקש והיה מגיע לך במיידי, בעודך מביט סביבך ראית מקום מושלם, כאשר נמאס לך מהצבע הכחול שכיסה את הקירות, אוטומטית שינו הקירות צבעם ללבן, וכשזה נמאס, שינו צבעם לירקרק וכך הלאה.

קיבלת כל מה שיכולת לחפוץ בו, אם רצית מכונית, מיד הפכה המערה לכביש שלא נגמר לעולם ומכונית עליו, ואם חפצת בסוס, מיד הפכה המערה למסלול מרוצים של סוסים וכך עם כל דבר שרק יכולת לחלום עליו.

אך עם חלוף הזמן, לקחת את המקום כמובן מאליו, כבר לא היה בו דבר מעניין, לא היה צורך להתאמץ בשביל שום דבר, לכן בחרת לקחת את הכרטיס שלך ולצאת משם.

כבר לא היית מופתע לראות את המוכר עומד ליד הדוכן שלו.

"גם זה לא היה טוב דיו עבורך?" הוא שאל באכזבה.

"היה משעמם, ללא אף אחד לדבר איתו וללא דבר לעשות, כל הטוב שם לא היה שווה דבר"

"יש לי מקום טוב אף יותר עבורך" אמר והושיט אלייך כרטיס בצבע ורוד, הוצאת את המטבע האדמדם מכיסך והושטת אותו למוכר הנחמד. "הו, זה המטבע שיש לך?" שאל בתדהמה.

"כן, האם אין הוא טוב מספיק?"

"עם המטבע הזה אני יכול לתת לך כרטיס טוב אף יותר, יש לי רק אחד כמוהו אבל זה כמובן אם אתה מוכן לקחת את הסיכון" הוא אמר והצר את עיניו בצורה שהטרידה אותך מעט.

"אני אקח את הסיכון" אמרת באומץ.

הוא הושיט אלייך כרטיס אדום כדם ואמר "אתה רואה את הדלת הצדדית משמאלי? העבר שם את כרטיסך ותכנס אליה" וכך עשית.

נכנסת למקום שנראה היה כמו גיהינום תחילה, הבטת משמאלך וראית אש נזרקת לכיוונך, התחמקת מהאש והתחלת לרוץ, בעודך רץ נתקלת באדם שאינך מכיר, אך הוא היה זקוק לעזרתך, בעודך בורח מהאש ומחצים שהחלו זה עתה לעוט לכיוונך רצת לכיוון האיש.

הוא היה פצוע, חץ חדר דרך רגלו השמאלית והוא לא יכל לקום.

"קדימה עלה על גבי ואנשא אותך מכאן לפני שהאש תגיע אלינו!" צעקת בלי לחשוב והפנת לו את גבך, הוא תפס אותך ונתלה עלייך, ובעודך רץ, מתחמק מחצים, מזיע עקב האש המפחידה שמאיימת לשרוף אותך כליל.

הגעתם לנהר, האש הייתה ממש מאחוריכם, ידעת כי אם תסחב את האיש הזר על כתפייך בעודך שוחה, תטבעו יחדיו, אך לא יכולת להשאיר אותו מאחור וזינקת למים העמוקים, ובעודך מזנק מצאת את עצמך נופל לתוך גן ענק שאין בו דבר, הסתובבת והסתכלת על האיש הזר שאספת איתך, והוא חייך אלייך, הוצאת את החץ מרגלו ולמרות זעקותיו לא הפסקת כי ידעת שזה הדבר הנכון לעשות.

קרעת את חולצתך וחבשת את פצעיו בעזרתה.

"תודה" אמר האיש הזר.

"אין בעד מה" אמרת קלות, הבטתם בצוותא במקום השומם אליו הגעתם, והתחלתם לבנות שם דברים שיעזרו להישרדותכם שם, כמו מחסה ללילה וכיסאות לשבת עליהם, עזרתם אחד לשני וביחד בניתם מקום שתוכלו לחיות בו בנוחות...

כאשר לא נשאר דבר לעשות התחלתם לשוחח, להכיר אחד את השני, ולבלות אחד בחברת השני.

נשארתם שם זמן רב, ללא הרגשת רעב או עייפות, נשארתם ולא חדלתם מלשוחח, הוא דאג לכל מחסורייך ואהב אותך כשם שאהב אח, אם הייתה דרך כלשהי שיכל לעזור לך היה עושה זאת בלי לחשוב פעמיים.

אך עם הזמן נגמרו לכם נושאי השיחה והנוכחות אחד של השני העיקה עליכם, אהבתם אחד את השני אך זה לא מנע מכם לריב ללא סוף, היה זה אז שהחלטת להשתמש בכרטיסך ולצאת מאותו מקום, אך כשניסית להעביר את הכרטיס בדלת היא לא נפתחה.

חברך עמד מאחורייך, רואה אותך מנסה לברוח.

"אני מצטער" לחשת "אני אוהב אותך, היית חבר טוב אבל אני לא יכול לסבול יותר את הריבים הללו"

"האמן לי שגם אני לא יכול, ואם זה היה תלוי בי היית מוציא אותך מכאן כבר מזמן, אבל למרות ניסיונותיי לא הצלחתי, אתה יודע למה? האם אתה באמת יודע איפה אתה ולאן הגעת ברגע שהצלת את חיי לפני זמן כה רב?" הוא שאל אותך ושתקת, מחכה לשמוע את התשובה "הגעת ללב שלי ונכנסת לתוכו, ואילו היית מביט על הכרטיס שבידך היית רואה כי זה כרטיס לכיוון אחד, כי מי שנכנס ללב שלי לא יכול לצאת ממנו..."

בעודך שומע את הדברים הבטת על הכרטיס שהולך ונעלם בידך, הבטת שוב על חברך, שחייך אלייך עם דמעות על לחייו והבנת, שאין בך כל רצון לצאת משם.