הסיפורים הזוכים לשנת תשע"ג

מקום ראשון בתחרות "הסיפור שאינו נגמר" לזכר נחום גולן, תשע"ג

 

כנפיים / שרון גלזר י' 9

היה זה יום יפה, שעת צהריים מוקדמת. השמש באמצע השמים, מלטפת אותי בקרניה החורפיות. הרוח הקרירה התאחדה עם החמימות, הרגישה מדהים. הוקסמתי מהעולם. הסתכלתי למטה מגג הבניין. הרצפה המלוכלכת, האנשים הקטנים. הם לא רואים אותי. רגליי שוקעות לאיטן בבון, אני מרימה את כפות רגליי מהקרקע מעט ומנערת אותן אחת אחרי השנייה ונעמדת שוב. הסתכלתי לעבר האופק, לעבר ההרים הירוקים והגבעות הצבעוניות המלאות פרחים. פה ושם בצבץ  גג של בניין מעיר רחוקה. אבל העולם הזה יפה. שמחתי לראות שנשאר מעט מאיך שהיה פעם.

 

עשיתי צעד אחד קדימה, רגל ימין קודם. נעמדתי בקצה הגג. הרמתי את כף רגל שמאל מעבר לקצה, ונתתי לה לגרור את שאר גופי אל מעבר לקצה. עצמתי את עיניי ונתתי למראה להיחרט בזיכרוני לנצח. צנחתי קדימה, ידיי פרושות לצדדים. ספרתי את השניות.

לאחר חמש שניות פקחתי את עיניי, הקרקע מתקרבת אליי מהר יותר ויותר. פרשתי את כנפיי באמצעות תנועה זריזה וחדה של שרירי הגב. האטתי את נפילתי ושני מטרים מעל הקרקע התרוממתי ועפתי אל עבר האופק היפה שראיתי. האנשים מתחתיי חשו בנוכחותי, הסתכלו למעלה ולא ראו.

 

התקרבתי במהירות מסחררת יותר ויותר אל עבר הבניינים שראיתי באופק מקודם. הגעתי אל עיר מכוערת, מלוכלכת, שחורה. מסטיקים שאי אפשר להוריד על המדרכה, סימני צמיגים על הכבישים. מכוניות צופרות, אנשים ממורמרים, חסרי מטרה, ממהרים לעבודה, מתעסקים במכשירים מוזרים שיצאו לפני כמה שנים. יישרתי את מבטי כלפי הבניין אילו כיוונתי. החלון היה פתוח לרווחה. קיפלתי את כנפיי לצידי גופי, נכנסתי ובלמתי את עצמי בעזרת פרישה ותפיחה – ונחתתי. בתוך הדירה המעופשת עם ריח האבק, ישב איש זקן ברגליים פשוקות על ספה קטנה וישנה מול "טלויזיה". הטלויזיה היתה כבויה, והזקן החזיק בידו מכשיר מוזר עם בליטות הדומה ל"טלפון" וניסה ללחוץ עליו תכופות. כועס ומתוסכל, הפנה את מבטו אלי ואמר בקול רועם: "מה את רוצה?".

הסתכלתי עליו ופתחתי את פי, מראה לו שאין לי לשון. הוא כיווץ את עיניו, הסתכל, ולאחר מכן הנהן וחזר להתעסק במכשיר, מכוון אותו כלפי ה"טלויזיה". "מה את רוצה?" שאל אותי. התקרבתי אליו, חפנתי את כף ידו בין ידיי והסתכלתי אל תוך עיניו. הוא הסתכל והפיל את השלט, מבט המום על פניו. "הגיע הזמן?" שאל. הנהנתי. "אוכל לפחות להיפרד ממשפחתי?" הנדתי את ראשי לשלילה. הוא נעץ את מבטו בשטיח המרופט הנח על הרצפה. "ציפיתי שזה יגיע מתישהוא בזמן הקרוב, אבל עכשיו?" הוא הניד את ראשו. "לא... אני לא מוכן. עוד לא". עזבתי את ידו והסתובבתי ברחבי דירתו, בוחנת במבטי כל דבר שייתן לי רמז על עברו. שלחתי יד אל ארון עץ עם דלתות זכוכית וידי עברה דרכו. גיששתי בין דלתות הזכוכית, הורדתי את ידי אל עבר המגירות וחיפשתי רמז. עברתי מגירה מגירה, עד שאצבעותיי נתקלו בפיסת נייר, ולידה המוני תמונות כרוכות יחדיו. הוצאתי אותן מן המגירה. ניגשתי אל האיש ונתתי לו את התמונות. בזמן שעבר עליהן, קראתי את המכתב. מכתב פרידה מאשתו שחלתה ונפטרה, בצירוף תמונה. אני זוכרת כל איש ואישה וילד וילדה שאי פעם לקחתי. אני זכרתי את האשה, מלפני שמונה שנים, אולי קצת יותר, אולי פחות. העברתי לו את המכתב והנחתי אצבע על מצחו, מעבירה לו הסבר שאני מעבירה לכל בן אדם שמתקשה לעזוב. העברתי לו הסבר שיפגוש את כל מי שאי פעם איבד, שיזכה לדבר איתם ואז ישקע בתרדמה. הוא הסכים לעזוב, בתמורה שאתן לו לקרוא כמה מכתבים ישנים.

במשך כשעה הסתובבתי ברחבי הדירה. לבסוף הסכים לעזוב. תפסתי את ידו, הכנסתי את אצבעותיי אל תוך ידו ומשכתי את נשמתו. גופו נפל על הרצפה. הרמתי את הגופה, הנחתי אותה על הספה בעדינות, באותה תנוחה שבה מצאתי אותו שעה קודם לכן. נשמתו הסתובבה ברחבי הדירה, זוהרת כירח, מפילה אור תכלכל על הקירות. חיכיתי דקה נוספת, והנשמה חזרה. התיישבתי בקצה החלון שדרכו נכנסתי, דחפתי את עצמי החוצה ופרשתי כנפיים. נשמת הזקן רחפה ללא צליל אחריי. הבאתי אותו לבית הקברות הקרוב, עברנו יחד דרך הקבר שהוא הכניסה לעולם הבא. שקענו לתוך הקבר, הובלתי אותו דרך מבוך המערות והקרקע הבוצית עמוק יותר ויותר. הגענו לתוך מחדר קטן, בו כל מחשבה נשמעת בקול רם. מחשבות רבות עברו בנשמה – מה יקרה לאחר מכן, צער על עזיבתו. הסברתי לו בעזרת מחשבותיי שיהיה לו הרבה יותר קל בעולם הבא. מחשבותיו השתתקו, ונשמתו התרוקנה ממחשבות. הסברתי לו שמשם יובילו אותו למקום שבו אשתו נמצאת, ולאחר מכן ישקע בחלומות על כל שירצה. הנשמה ריחפה הרחק ממני, מחקה ישיבה על אחת הספות הקרובות. נפרדתי ממנו לשלום, ועפתי חזרה למעלה.

פרצתי מבעד לקבר, דמעות דמיוניות בעיניי. עפתי גבוה ככל שיכולתי, מעבר לעננים, קרוב לירח הלילה. חיפשתי ענן נוח ונשכבתי עליו, מסתכלת על כוכבי השמים. מטוס רועש עבר פחות ממאה מטרים ממני. עצמתי עיניים. לאחר שנרגעתי וחזרתי למחשבה על העולם היפה, ולגישה הישנה שלי שהיתה לי בצהרי ביום, התיישבתי והסתכלתי סביבי. כל העננים סביבי היו מלאים במלאכים, עצובים, שמחים, רעים, טובים.

אני לא שונה מהם.

אנחנו כולנו מלאכי מוות.  

SelectionFile type iconFile nameDescriptionSizeRevisionTimeUser
ĉ
הצג הורד
הסיפור הזוכה במקום השני - סיפורו של אריאל דיין מכיתה י"א  16k גירסה 1 25 באפר׳ 2013, 2:05 גיא ברסלר
ĉ
הצג הורד
הסיפור הזוכה במקום השלישי - סיפורו של דני מוסייצ'יק מכיתה י"ב  38k גירסה 1 25 באפר׳ 2013, 2:08 גיא ברסלר
Comments