הסיפור הזוכה לשנת תשס"ז

פחם - רותם כהן


ידעתי שהצמרמורת באה לא רק בגלל העייפות, אבל את העייפות קל היה להאשים. להעמיס את הגושים המפוחמים לתנור, אחד-אחד, כמו מטרונום שבור. עם כל תנועה, העייפות עוטפת את הנפש בערפל מגושם, הלהבות מתלקחות, הקיטור עולה, הספינה מפליגה הלאה. הספינה חייבת להפליג הלאה. לחשוב לא חייבים, ומנוחה היא מותרות כשצריך להחזיק את התנור בוער, וגם חרטה היא מותרות, וגם מצפון.


פעם היינו עוטפים את הגושים בבד, לפני שזרקנו אותם לאש, בקטיפה וכותנה ובמשי, אך כשהחורף הגיע תפרו שמיכות מהבדים שנותרו והמנהג נזנח. דרך הכותנה הגושים היו כמעט רכים יותר, ומבעד למשי הלחישות שלהם כמעט מתוקות; אלה שהיו אלמוגים רוחשים – ממש ככה - קינה חרישית על חול וצבע, אלה שהיו דגים שרים בכי בועות על ים, ואלה שהיו שחפים מפעפעים רוח פתוחה ושמיים, ואלה שהיו פיסות של בני אדם...


אז עכשיו אין בד, והפחמים בערימה מתחככים זה בזה, הקולות שלהם מתערבבים. הם אף פעם לא צורמים, הקולות, אלא נשזרים זה בזה בהרמוניה, מטיילים על הסולמות יחדיו. אבל אין בהם שמץ מתיקות עכשיו. הם כמעט חלשים מכדי שאפשר יהיה לשמוע אותם, אבל שומעים.


הייתי פסנתרן לפני המבול, ועכשיו אני מעמיס פחמים. לא תיארתי לעצמי שיהיה פסנתר בספינה, ובכל זאת קצת אחרי שהגענו לכאן סרקתי את כל הסיפונים בחיפוש. כשהגענו החלומות שלי היו מלאים בקלידים נוטפי מים, אבל עכשיו הם מספרים על רוח עורפית טובה ועשן יציב בארובות. פעם יכולתי לחשוב על מותרות, אבל עכשיו יש לי אישה וילד להאכיל, והספינה חייבת להפליג הלאה, תהיה הדרך מה שתהיה.

אף אחד מאיתנו לא אוהב לדוג נשמות. הדייגים יכולים לנסות לחייך, להתנהג כמו גיבורים מול הנשים, אבל הם לא אוהבים את זה. המרדף מרגש אולי, אבל רגע הלכידה תמיד צורם.


אנחנו חיים בעיקר על דגים, עכשיו. העשן מעלה ריח עם מחשבות של ים. לפעמים יש כריש או לוויתן, והם יכולים להחזיק אותנו טוב יותר; זכרונות של צייד וחיזור בוערים כמו נפט. על הלוויתן הכחול האחרון שלכדנו חיינו חודשיים, מפרקים אותו לאט עד שלא נשאר כלום. בימים האחרונים שלו אד העצב עלה מחדרי התנור אל המפלסים העליונים יותר, הציף את המחסנים והמטבח. כמה ילדים בכו, אבל מתרגלים לזה אם גדלים ככה, והספינה הפליגה.


עכשיו אני מעמיס את הגושים, אחד-אחד. אני פס ייצור תעשייתי ישן, ומנסה להאט, להאט. העייפות עוטפת אותי, מכבידה את תנועותיי, אבל יש בה משהו מנחם. היא עדיפה על מחשבה. את ההחלטות שלי כבר קיבלתי, אין מקום למחשבה עכשיו. מה שמחכה לי ברגע שאעלה מהתא כבר נחתם.


כבר כמה שבועות לא מצאנו דגים ראויים. הפלגנו על אצות, על שחף אחד ועל המלאי האוזל שלנו. אולי נמצא איזה תמנון, אמרו הדייגים, או דולפין אפילו. להקת מדוזות. צבי ים. שקנאים.


לא מצאנו. המלאי כמעט ונגמר; לא רצינו להגיע למצב הזה. לא רצינו. אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להחזיק את התנור בוער.

רב החובל היה הראשון לתרום מעצמו. אולי יש בזה משהו אצילי. הייתי בעצמי בצוות שחצב ממנו; אספנו זכרונות ילדות, בזהירות, וקצת מהשמיעה באוזנו השמאלית ומתחושת הרוח במפרשים. הוא נראה מעט תשוש, אחר כך, אבל לא יותר ממה שציפינו, והייתה לנו ערימת פחמים ראויה. אחד הנערים העביר אותה אל המחסנים, וחיכינו לבא בתור.


מצחיק שהרעיון עורר דווקא תקווה על הספינה. הנה, אנחנו לא זקוקים לדִייג, נוכל לדאוג לעצמנו, לכלכל את משפחתנו כמו גברים. עוד ועוד התנדבו לתת לנו, חלקם תרמו פחות, חלקם יותר. מלח אחד שהיה רקדן פעם תרם את כל תחושת המוסיקה, ואחד הדייגים נתן לנו את זכרון היבשה. זה לא היה רע. מצב הרוחות השתפר, ובמשך כמה שבועות לא היה רע בכלל.


עבדתי קשה בתקופה הזאת. לחישות הפחמים היו מרטיטות ומסמרות שיער, והם צווחו בשריפה כמו שחפים. הפועלים הצעירים יותר הרשו לעצמם להיות אופטימיים, וגם אני כמעט האמנתי, אבל אני מנוסה ותשוש והאמת השיגה אותי בסוף.

זה לא יספיק. אין מספיק פחם.


אז קיבלתי את ההחלטה שלי. כל גבר ראוי היה עושה כמוני. אני מעמיס את התנור כבר שנים, ואיש לא מעז לדבר על זה אבל אני יודע שבאדם יש מאגר אדיר של תחושות, של רגשות וזכרונות וחלומות; זה יכול להחזיק את הספינה חודשים. אפילו שנים. מספיק שאחד יקריב את עצמו. זה יהיה אני.

זכרונות הקלידים והקונצרטים שלי יניעו את מכונת הקיטור, הרגעים הראשונים עם אשתי יאפשרו לאש לבעור באח. לידת הילד שלי. הבריחה מהיבשה הטובעת אל הספינה.


יפרקו אותי ללילות האושר על האדמה וימי הפחד של המבול, אחד-אחד לאש. הזכרונות שאני חי עכשיו, של העמסת התנור, של לחישות הפחם, יאפשרו לספינה להפליג הלאה. חרטה היא מותרות, וגם מצפון. העמסתי את הפחם האחרון; אני מתמתח, משפשף את מפרקי ומטפס בסולם אל צוות החוצבים שלי. ידי רועדות. אני מנסה להרגיש גאה. הספינה חייבת להפליג הלאה, הספינה חייבת להפליג.